סקצ׳בוק. למה הוא כל כך מפחיד בעצם?

נתחיל מהגדרה. מה זה סקצ׳בוק?

סקצ׳בוק (או ספר סקיצות, או מחברת סקיצות) הוא ניירות אמנות כרוכים יחד עם כריכה.

גם לי יש כמה סקצ׳בוקים. את חלקם סיימתי ואין לי רצון להפרד, וחלקם עוד בעבודה. בתהליך האינסופי של סידור הבית שהיה אמור להסתיים הקיץ אבל גולש לו יפה-יפה לתוך החגים פגשתי אותם, דפדפתי בהם ונפרדתי מכמה מהם לפנות מקום.

חלק מאוסף ספרי הסקיצות והמחברות שלי, חלקם עוד בעבודה וחלק כבר נגמרו

הקניה הכיפית

כל כך כיפית שהסקצ׳בוק בהרבה מקרים הוא ההוצאה הגדולה ביותר. כאמנית צבעי מים הנייר הוא הכל, והוא ההוצאה הגבוהה ביותר בין כה וכה (מכחולים של צבעי מים מחזיקים הרבה שנים מעמד, וצבעים גם לא נגמרים מהר כל כך), אז נוסיף לזה כריכה קשה נוצצת, עם בד יוקרתי וסרט נייר שמבטיח לי יצירה חופשית בכל מקום. ההיצע בחנויות ענק, מגוון עצום גם במחירים וגם בגדלים ומדיומים אפשריים. כל כניסה לחנות ציוד אמנות יש עצירה ודפדוף וסימון קטן של הפריט הבא שנפנק את האמנית הפנימית שלי בו. בכל כניסה לחנות חומרי יצירה יש סיכון שיישאר כסף נחוץ בחנות. כסף שלא היה חובה להוציא עכשיו, כי לא בשביל זה באנו. הוצאה שנצדיק בלבנו הצדקה מלאה בכך שאנחנו אנשים יוצרים ואלה חומרי יצירה הכרחיים.

הנחמה היחידה היא שזו הוצאה מוכרת.

ההתחלה המפחידה

כל סקצ׳בוק הוא הבטחה ליצירה פורצת גבולות, הוא הזדמנות להתחיל מחדש. פוטנציאל ארוז בספרון מהמם עטוף ניילון (במקרים יוקרתיים במיוחד - נייר). הרפתקה שמתחילה אוטוטו, הנה אני קורעת את האריזה. ממשמשת את הנייר. פותחת אותו לרוחבו ומודדת אותו בחיקי.

אבל מה זה? אין רעיון. הדף הלבן הוא מושלם, ואם אני אתחיל אני אצטרך להתמודד עם הציור הזה. ועוד הציור הראשון בסקצ׳בוק! זה שייפגוש אותי כל פעם שאפתח בו, יזכיר לי את ההתחלה שלו שוב ושוב עד שייגמר.

• טיפ לכל מי שסובלת מאימת הדף הריק: סקצ׳בוק ספיראלה. כל דף יכול פשוט ללכת, אז לא נורא אם לא הולך. זה בכל מקרה לא נורא אם לא הולך, אבל על זה בהמשך.

אימת הדף הריק היא נושא שדובר רבות בו, ולא בזה עוסק הפוסט הזה. פה אני רוצה לדבר על הסקצ׳בוק בלבד, ועל ההתגברות של התחלה של עבודה בו.

הסקצ׳בוק הוא מחברת

כאמור, הסקצ׳בוק הוא מחברת. מחברת שאנחנו קיבלנו מתנה מהמשרד עם הלוגו של החברה עליה לא שונה בהרבה, פשוט יש בה שורות (למה?! למה יש שם שורות?!) אנחנו לא נעצור מלכתוב בה את הרשימות מהישיבה האחרונה או את ההערות מאסיפת ההורים, נכון? אנחנו נשרבט בו כל מיני דברים, יהיו גם קשקושי שיעמום בפינות או רישומים זריזים של מי שהגיע לישיבה. ואנחנו לא נעצור לרגע לחשוב אם זה סבבה עכשיו לכתוב בפנקס הזה, כי בשביל זה הוא שם. וכשהמחברת תיגמר, ניקח עוד אחת ונמשיך הלאה. זו היתה גישה הראשונה לעניין: סקצ׳בוק זו מחברת. מציירים עד הסוף ואז לוקחים עוד אחת.

כפולה משונה בסקצ׳בוק ספיראלה - ניסוי חומרים בצד שמלא וטבע דומם טעים מצד ימין

רוב הסקצ׳בוקים שלי, זולים כיקרים, קטנים כגדולים, הם מחברות. תהליכי פיתוח, חלקים מסדרות של ציורים, יומנאות טבע וקשקושי בוקר עם יהלי יכולים לשבת בקלות באותו סקצ׳בוק. יחד איתם יכולים לשבת איורים מלאים מתוכננים היטב, רישומים מפורטים שאני יכולה להחשיב כיצרות פני עצמם. זה בלאגן, אבל אני לא חייבת סדר בסקצ׳בוק שלי. הוא שלי, לא מחפש לספק אף אחד ואיננו מוצר בשום אופן.

סקצ׳בוק עם נושא

גישה נוספת יכולה להיות מתן נושא לספרון הסקיצות החדש. משהו שאנחנו מאוד אוהבים לצייר וחוזרים אליו כל הזמן: טבע דומם, את הילדים שלנו מתמונות בהפסקת הצהריים, נוף מהחלון או מהמרפסת, אנשים ישנים ברכבת, הופעות באינדינגב. זה אומר שייקח לי אולי יותר זמן לגמור את הספרון וגם שלאורך הזמן הזה אוכל לצפות ביד שלי משתנה ובטעם שלי מתפתח. מתן נושא מייצר תכלית עבור הספרון ובתכלית יש משימה לחזור אל הנושא שוב ושוב. מי שחיפשה איך לגרום לעצמה לתרגל, זה כנראה לי יושיב אותך לעבוד, אבל זה צעד בדרך הנכונה.

רעיונות:

• סקיצות ציור מודל עירוםֿ או לבוש מתמונות או מהתבוננות

• ציור אנשים ברחוב או בבתי קפה

• מאכלים וכלים בבתי קפה בכמה דקות כל אחד

• העיר שאני חיה בה - רגעים מהתבוננות ברחוב

• קולאז׳ים של מצב רוח (מי אמר שחייבים לצייר כל הזמן?)

• יומן מסע, לוקחים אותו לטיול בחו״ל ושומרים מזכרות.

גם לי יש מחברת תל אביבית קטנה, בה החלטתי להצמד לרישומים בתל אביב, בעפרונות מסיסים או עטים נוזלים. יש אחידות מובנית בבחירה להצמד למדיום ונושא מסויימים.

רגע בחוף פרישמן מתוך המחברת התל אביבית הקטנה. לפעמים הספיראלה מבאסת אותי.

יומן חזותי

גישה שנחשפתי אליה רק לאחרונה והיא מעניינת מאוד בעיניי. מצד אחד הספרון המיוחל הוא מחברת שאינה כפופה לביצועים כלשהם, לעקביות סגנונית או תימה קוהרנטית. מצד שני ישנה משימה מוגדרת היטב כאן: לייצר תיעוד של מראות ותחושות מהיומיום באמצעים חזותיים. אז אפשר לעשות קולאז׳ של הבראנץ׳ עם החברות או מחווה למזג האוויר, ועמוד אחרי זה יהיה פיתוח חזותי לאיור כלשהו מהחיים בעט בלבד. אין חוקים ברורים, ועם זאת יש תכלית בכל דף. עם תשומת לב והקשבה פנימית תרגול כזה יכול לחשוף כל מיני רצונות כמוסים בצורת ההתבטאות שלך, כי יש פה רצף מחשבתי כרוך (פשוטו כמשמעו).

אפשר וכדאי להשאיר מקום לחיפוש: בדיקת צבעים וחומרים, תאמבנייל קטן של הציור הגדול. ניזכר שיצירה היא קודם כל חיפוש (יש שיגידו שהיצירה היא החיפוש, ותוצר נאה לעין הוא רק הצל שלה).

חשוב ביותר: רצף מחשבתי אין פירושו דרישה לעקביות סגנונית. כדאי לנסות חומרים ואחרים ותנועה אחרת, לגזור ולהדביק, למרוח צבע וקו, טושים עפרונות הכל הכל הכל הולך.

הסקצ׳בוק כמדיום

באנגלית הפכו את העניין לפועל: סקצ׳בוקינג Sketcbooking. אני לא מצייר, אני יוצר בסקצ׳בוק. פתאום אפשר לדבר לא רק על איכות הציור והקומפוזיציה אלא ממש כל כפולה בספרון. אפשר לשלב שם טקסט ולטרינג (כתיבה אמנותית), להדביק מדבקות של לוגו פתאום ולכתוב האיקו שעלה לנו לראש באותו בוקר בפארק. לצטט את המילים של הדמויות המשתתפות, לכתוב מה הריח של המקום. אני אוהבת לפעמים לעשות כפולה של יומנאות טבע, ואת השמות של המינים והערות של התבוננות בהם.

ציפורים שפגשתי בסלובקיה. כפולה מתוך סקצ׳בוק שמכיל כל מיני דברים אחרים.

הסוף המר

כמה קשה לזרוק סקצ׳בוק! הרבה יותר מאשר ציור בודד. לציור בודד אין סביבו דפים שמספקים לו הקשר, רצף ואפילו סיפור. אין לו חברים ששומרים עליו. כשאת זורקת סקצ׳בוק את זורקת את כל החומר שבפנים, משחררת את כל הרצף הזה בבת אחת. בדרך כלל יש משהו אחד לפחות שאנחנו אוהבים (גם אם באותו רגע לא אהבנו) ועוד כמה רשימות וקשקושים שהם כל כך מיוחדים למדיום הזה. עולה המחשבה ״אז תתלשי את הדף הזה, תתייקי, ואת השאר תעיפי.״ ומיד היא נתקלת בהתנגדות בסגנון ״אבל זה כל קו המחשבה שלי פה, עובר דרך נקודות שונות וזה...״

את אומרת ״אי אפשר למכור את זה, אף אחד לא צריך את זה, סיימת עם זה. שחררי כבר!״

ואת עונה לעצמך: ״אבל לקח לי שנים לסיים את זה - תראי את הקשקוש הזה עשיתי בטיול ההוא בחו״ל לפני עשור, לא יהיה לי אותו יותר.״

אין בעל סקצ׳בוק שלא מכיר את השיחה הזו עם עצמו. גם אם בבעלותו עשרה סקצ׳בוקים, כל מעבר דירה או ארגון חפצים השיחה הזו תתנהל מחדש. לפעמים הסובבים אותנו הם מעודדי האגרנות הגדולים ביותר. כל מה שאת עושה הוא יפה בעיניהם ואסור לזרוק. הקולות המעודדים האלה הם פרגון שאין שני לו. לא לכולם יש אותו, שזה חשוב מאוד לציין. אני לא אקח אף פעם כמובן מאליו את התמיכה שיש לי ביצירה ממשפחתי לאורך כל הדורות, כולל מהילדים שלי. אבל במקרה של אגרנות, ועוד יותר כשיש פריון יצירתי גדול יחסית, צריך לעשות סינון אחת לכמה זמן. לא, הציור שלך כנראה לא יהיה שווה מליונים ולכן חשוב לשמור כל קשקוש. יש עוד הרבה בדרך, המסע ממש רחוק מלהסתיים. שחררו אמנות שלא רוצים בה, מחברות סקיצות שמלאות כל מיני מחשבות ופיתוחים ליצירות שכבר נעשו, רשימות שכבר לא תעיינו בהם. שחררו ופנו מקום להמשך היצירה, שיהיה סדר בעיניים וקל להגיע לחפצים שאתם צריכים בשבילה.